דין וחשבון כספי וניהול פקדונות ללקוח:
ברשימה זו אדון בהיבטים הנורמטיביים בהליך המשמעתי המסדירים את חובת עורך הדין להמציא דו"ח על מצב חשבון הלקוח לרבות המצאת מסמכים משפטיים ויחד עם זאת אדון בפקדונות נאמנות וההסדרים החלים לגבי חובות העורך דין כנאמן ל-"נהנה" או ל-"נהנים" במידה וישנו צד שלישי .כידוע ,כללי האתיקה הבסיסיים במקצוע עריכת הדין מחייבים את העוסקים בו לנהוג בנקיון כפיים, בהגינות, בנאמנות ובמסירות וזהו הדין החל בהמצאת דו"ח כספי והדרך שבה העורך דין מנהל את העניינים הכספיים כחלק משירות הלקוח, וזהו הדין בניהול הפקדונות על ידי העורך דין, כדרך טיפול ושירות ראוייה ביחסי עורך דין ללקוח והאמון שכבר נרכש בינהם.מצאתי לנכון לפתוח דברים בשאילתא של עו"ד לוועדת האתיקה [1] בה נדונה סוגיית מסירת דו"ח גבייה ללקוח הכולל פירוט הוצאות והכנסות לרבות צילום המסמכים, והחובה להמציא פרטים מלאים על כספים המוחזקים אצל עורך הדין בנאמנות:עורך הדין השואל שימש כנאמן בעסקת מכר המייצג את המוכר, וע"פ החוזה הופקד סכום כסף מוסכם בנאמנות , וזאת עד להמצאת המסמכים החסרים.לטענת השואל עם המצאת כל המסמכים לבא כח הקונה הסתיימה הנאמנות.שואל עורך הדין האם בשלב זה קמה לו חובה למסור דפי חשבון .וועדת האתיקה השיבה לפרקליט בקצרה כי מחובתו למסור דפי חשבון לקונה או לבא כוחו מעבר למה שמסר להם מספר פעמים בכתב.ניתן להבין מעמדתה של ועדת האתיקה כי קיימת חובה ברורה למסור את הדו"ח הסופי של הגבייה ואין דיווחים קודמים שבעבר גוברים על חובה זו.לגופו של עניין, הפלטפורמה הנורמטיבית הפרטיקולרית, לטיפול הדוק למען הלקוח בסוגיית האתיקה בכלל, ובפרט בעניינים של גבייה ודיווח על כספים ללקוח ועל כל הפעולות המשפטיות המצריכות בחובם תשלום , מוסדרת בהוראות ס' 39-44 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) תשמ"ו-1986 (להלן: "כללי האתיקה").ס' 42 לכללי האתיקה שעניינו דין וחשבון כספי ,קובע כי:"(א) עורך דין ימציא ללקוח דין וחשבון על מצב חשבונו של הלקוח - (1) לפי דרישת הלקוח - תוך זמן סביר לאחר הדרישה, ובלבד שהוגשה לא יאוחר משלוש שנים מיום סיום הטיפול; (2) תוך זמן סביר לאחר סיום הטיפול. (ב) עורך דין שנדרש בידי לקוחו להמציא לו העתק מקבלות על הוצאות שהוציא או ממסמכים הנוגעים לכספים המוחזקים כפקדון, ימציאם ללקוח תוך זמן סביר; הוראה זו לא תחול כאשר דרישת הלקוח להמציא לו את המסמכים באה אחרי שעבר זמן סביר או שהמסמכים אינם עוד בידי עורך הדין." באותו הקונספט של הדברים ובהמשכם, מעבר המצאת דין וחשבון ללקוח תוך זמן סביר מהבקשה, בכללי האתיקה קיימות חובות ספציפיות שונות על עורך הדין בכל הנוגע לפעולות המבוצעות על ידו עבור לקוחו, כך סעיף 40 לכללי האתיקה, שעניינו העברת כספים ללקוח קובע כי:"(א) עורך דין חייב להודיע ללקוחו ולהעביר כל סכום כסף שקיבל עבורו, תוך זמן סביר מעת קבלתו.(ב) עיכב עורך דין, על פי דין, סכומי כסף שקיבל עבור לקוחו, או ניכה, על פי הסכם, כספים מתוכם, יודיע על כך ללקוח תוך זמן סביר." כללים אלו חסים בגדרי יחסי הנאמנות הקבועים בס' 54 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן: חוק לשכת עורכי הדין).פשיטא, חובת הנאמנות המוטלת על עורך-דין כלפי לקוחו כוללת, בין היתר, חובה לטפל בעניינו של הלקוח במסירות ובשקידה , אי היענות ללקוח בדיווח חשבונות או בדיווח מצב הפקדון בחשבון הנאמנות מביאה להפרת חובת הנאמנות , ובכך יש גם משום התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת-הדין ופגיעה בכבוד המקצוע כפי שהם משתמעים מסעיף 2 לכללי האתיקה , ס' 61(3),ס' 61(2) ,ס' 54 וס' 53 לחוק לשכת עורכי הדין . לא למותר לציין, כי הדין רואה את השיפוט המשמעתי בלשכת עורכי הדין כקרוב באופיו לפלילים: כלל 35(א) לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), תשכ"ב-1962 קובע כי סדר חקירת העדים והגשת הראיות יהא "ככל האפשר בסדר הנהוג במשפט פלילי, בבית משפט מחוזי"[2]. לעניין קבילות הראיות בית הדין המשמעתי - בהתאם לסמכותו הקבועה בסעיף 67 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, רשאי מטעמים מיוחדים שיפרט בהחלטתו, לקבל ראיה אף אם לא היתה כשרה להתקבל בבית משפט[3].דה סיתרא, אמנם במסגרת הסייגים העומדים להגנת עורכי הדין הנאשמים , עומד וקיים בעינו סעיף 88 לחוק לשכת עורכי-הדין, המתיר לעורכי-דין לעכב כספים שהגיעו לידיהם עקב שירותם ללקוחותיהם, לשם הבטחת שכר-טירחתם והחזר הוצאות-משפט. זאת, אם הגיש עורך-הדין תביעה כנגד הלקוח בתוך שלושה חודשים מהיום שדרש ממנו הלקוח בכתב את מה שעוכב על-ידיו. ודוקו: זכות העיכבון היא "האפשרות לנושה לעכב פיסית נכס שאינו שלו בגין אי-תשלום המגיע לו, מבלי שיסתכן בכך באחריות נזיקית בעוולת עיכוב נכס שלא כדין, ובלי שיצטרך לפנות לבית –משפט. אולם, הלכה למעשה, כלל 41(א) לכללים מתיר לעורכי-הדין לנכות סכומי כסף מתוך כספים שהגיעו לידיהם עבור לקוחותיהם אך ורק בהסכמה מפורשת של הלקוח ובאותו העניין בתיק[4] .בנוסף אציין בקורלציה לתחום הפש"ר כי, זכות העכבון מקנה מעמד של נושה מובטח לפי סעיף 22(ב) לחוק פשיטת הרגל. זכות זו מקנה לעכב מסמכים עד שישלם הלקוח, אולם הלכת מימון[5] הובאה כסייג באצטלה אחרת, לשון אחר, הלכת מימון קבעה כי זכותו של הלקוח תגבר כאשר יש סתירה חזיתית בן העורך דין ללקוח ויהיה על עוה"ד למסור את המסמכים מתוקף דין הנאמנות.ג' קלינג בספרו אתיקה בעריכת דין[6] מתאר את זכות העיכוב והקיזוז ,וזו לשונו:"היחסים בין עורכי הדין לבין לקוחותיהם, בכל הנוגע לכספים ששולמו לעורכי הדין בשביל הלקוחות, אינם יחסים בין חייבים לזכאים ולא יחסי מלווים ולווים. אין הם דומים ליחסים שבין בנקים לבין לקוחות בעלי חשבונות עובר ושב. בגדר יחסי הנאמנות שביניהם נאסר על עורכי-הדין לעשות שימוש כלשהו בכספי לקוחותיהם בלא הסכמה מפורשת של הלקוח. לעורך הדין מוקנית רק זכות עכבון להבטחת תשלום חוב, שחייבים לו לקוחותיו, ואף זאת במגבלות שבסעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין".משנכסנו לטרקלין החשבונות ,הסדרי הדיווח הקיימים בחוק והסייגים העומדים לעורכי הדין ננתיו את היריעה להסדר פקדון הנאמנות: על פי כלל 39 על עורך הדין לנהל חשבון בנק נפרד לכספים הניתנים לו בנאמנות עבור לקוחותיו[7], וכאמור קיימת חובת דיווח על קבלת כספים בס' 40 לכללים ובאותו הרציונאל, על פי כלל 41 לכללי האתיקה על עורך הדין המקבל כספים בנאמנות להודיע על כך ללקוחו למילוי הוראותיו, ובמידה ולא התקבלו הוראות בנוגע לכספים ,ישקיע העורך דין האחת החלופות המנויות בסעיף על מנת לשמור על ערכו והנבת פירותיו של הפקדון[8]. יש להדגיש כי עסקינן בהוראות קוגנטיות (IUS COGUNTUM) וככאלו שאינן ניתנות להתנאה דיספוזיטיבית . חובת האמון עומדת ביסוד סעיף 13(א) לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979, האוסר על נאמן לעשות דבר שיש בו סתירה בין טובת הנאמנות לבין טובתו שלו: "(א) נאמן לא ירכוש לעצמו או לקרובו נכס מנכסי הנאמנות או כל זכות בו, לא יפיק לעצמו או לקרובו טובת הנאה אחרת מנכסי הנאמנות או מפעולותיה, ולא יעשה דבר שיש בו סתירה בין טובת הנאמנות לבין טובתו שלו או של קרובו". בנוגע לצדדים שלישיים בחשבון הנאמנות ,כללי האתיקה של לשכת עורכי הדין יוצרים יחסי עו"ד-לקוח בין עורך הדין שבידיו הופקדו כספים לבין הנהנה. לפיכך, גם אם מלכתחילה לא היה התובע לקוחו של הנתבע, הרי שמהרגע שהאחרון הגה את הרעיון להפקיד את השיק בידיו הנאמנות הוא יצר ביניהם יחסי עו"ד-לקוח, יתרה מזו, חובתו של עורך דין לנהוג בזהירות ובאחריות מקצועית ראויה משתרעת לא רק כלפי לקוחו אלא גם כלפי צדדים שלישיים שצריך וחייב היה לצפות מראש כי הם עלולים, במהלכם הרגיל של הדברים, להיפגע כתוצאה ממעשיו[9], יוער כי ,יחד עם זאת בית המשפט אינו קובע מסמרות, אשר להיקף חובת הזהירות שחב עורך דין כלפי צד ג' והוא בוחן כל מקרה לגופו. [10]הלכה למעשה, בחיים המודרנים המשתנים עם טכנולוגיות דיגיטליות מרשימות לזיופים ועורכי דין שסורחים לא אחת, קיימים לא מעט מקרים בהם חובת הנאמנות מופרת בחשבון הנאמנות, טול למשל במקרים הפרדוקסלים יותר, עורך הדין כנאמן של שני הצדדים הנהנים מעסקת מכר, בורח עם הכספים שהופקדו בחשבון הנאמנות ברגע האחרון לפני העברתם, אף שהיה מאד מוערך ושנעשו עמו כבר עסקאות בעבר שרקמו מערכת אמינות לעיסקה הגדולה מכולן[11] .במקרים לא פחות פרדוקסלים עורכי הדין מזייפים יפויי כח נוטוריונים מחו"ל על מנת ליצור טעות בזיהוי שתביא לשכלול עסקאות מכר וגריפת קופון כבד בניצול כוחם כנאמנים מיופיי כח אם כי תוך כדי מחשבה פלילית להחרים לצמיתות כספי הפקדונות בחשבון הנאמנות. במקרים כגון אלו בית המשפט ינסה לאזן בין הניזוקים בהפרת הנאמנות ועבירת הגניבה של עורך הדין, אם כי בית המשפט יבדוק ביוזמתו של מי מהצדדים הושג עורך הדין כדי לקבוע את ההסדר החדש בין הצדדים, וברוב המקרים חלוקת הנזק של בית המשפט לא תהיה מאוזנת בין הניזוקים.[12]אסיים רשימה זו בחותם גזר הדין של בית הדין המשמעתי , יש לבוא ולומר כי מדובר בעונשים משמעתיים והעבירה של שליחת יד בפקדון לקוח היא מן העבירות החמורות הרובצות לפתחו של עורך דין, וישנם מקרים שבהם תצדיק את סילוקו של עורך הדין משורות המקצוע לצמיתות[13] . עם זאת, הדוקטרינה של הכמות ההופכת איכות אמנם משמשת גורם מנחה בדין המשמעת, אולם אין בה עצמה כדי להכריע תמיד ובכל עניין. בית-הדין למשמעת בוחן את העניין הנדון לפניו על רקע עברו של הנאשם, וההכרעה תיפול בכל עניין ועניין על-פי נסיבותיו, הענישה היא אינדיבידואלית ואין התעלמות מן הנסיבות הקונקרטיות של כל נאשם[14], כך למשל נאשם שלא מגיב לכובל או לבית הדין אזי בית הדין יקח זאת במסגרת השיקולים לגזר הדין [15].
[1] לשאילתא ראה:עט ואתיקה גליון 83A (מאי, 2006).[2] ראו ברק "על פרשנותה של הוראה פלילית", מחקרי משפט י"ז 347; ע"פ 6070/04 ודיע שיח נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); על"ע 9013/05 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' עו"ד יורם יהודה . תק-על 2006(3), 3579 ,3583.) [3] בג"ץ 3065/98 עו"ד בירנברג נ' בית הדין המשמעתי (לא פורסם).[4] ראו: על"ע 2443/04 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א נ' עו"ד ישראל בלום, נט(5)433 ;ראו גם: ע"פ 1075/98 מדינת ישראל נ' מרדכי אופנהיים . פ"ד נד(1), 303 ,עמ' 325-326.[5] על"ע 18/85 דוד מימון נ' הועד המרכזי של לשכת עורי הדין, מחוז ירושלים, מ(2)517(להלן: הלכת מימון) ; א. בומבך, "גבולותיה של זכות העכבון" עט ואתיקה גיליון 60 (דצמבר 2000). [6] ג' קלינג אתיקה בעריכת דין (תשס"א).[7] ראו:גבריאל קלינג,שם, בעמוד 102; ש.כרם "נאמנות"(מהדורה שלישית התשנ"ה-1995) ,195-198 , בד"מ 168/02 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א נ' פלוני[פדאור אתיקה(לא פורסם) 03 (12) 400], עמוד ;3 על"ע 3461/06 שאול אברהם נ' הועד המחוזי של לשכת הדין בתל אביב .תק-על 2006(4), 364)להלן:עניין שאול). [8] השוו: על"ע 1919/02 הוועד המחוזי נ' מילשטיין, תק-על 2004(3) 3099; בד"מ 70/02 הוועד המחוזי נ' פלוני פדאור אתיקה; בד"מ 10/04 הוועד המחוזי נ' פלוני (לא פורסם).[9]ע"א 37,58/86 מ. לוי נ' י. שטרמן מד (4), 446. [10]ע.א 2725/91 מרים היינוביץ ואחרים נ' ישי גלעדי מ"ח (3), 92. [11]זהו שיקול לחומרה מיוחדת של עורך הדין, ראו: ת"פ (תל-אביב) 40001/03 מדינת ישראל נ' מכנס ידין, תק-מח 2005(1) 3811, 3814.[12] זוהי גם דעתו של פרופ' עופר גרוסקופף משיחה שקיימתי עמו ב-5/5/07 . [13]ראו: על"ע 2935/04 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב נ' שוגרמן (לא פורסם); על"ע 6363/00 פינקל נ' הועדה המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו (לא פורסם). [14] ראו: על"ע 1364/04 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב נ' סלוביק, פ"ד נט(2) 337; על"ע 3092/05 לשכת עודכי הדין בישראל – הוועד המרכזי נ' אגבריה (לא פורסם); פרשת בירנברג (לא פורסם); על"ע 1631/06 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב יפו נ' סמארה (לא פורסם).[15] על"ע 19/86 פלוני נ' ועד מחוז תל-אביב-יפו של לשכת עורכי-הדין [19],329 ; ג' קלינג, ראה לעיל הערה מס' 6, בעמוד 504.
